"אִישׁ וְאִשָּׁה רְגִילִים זֶה בַּזּו
 נוֹהֲגִים בְּנַחַת, לא נֶחְפָּזִים
 אֲנִי לוֹקֵחַ לוֹנְג-שׁוֹט וקְלוֹז-אַפּ
 אוֹסֵף פְּרָטִים וְהָעִנְיָנִים זָזִים..."
 

יש לי דמיון קולנועי חולני, אני בוגר הפקולטה לקנאה, אני קשה כשאול
אני רואה את הסרט, חי בצבעים, אני שומע גם את פס הקול
דמיוני מרהט את החדר שבו את בוגדת בי עכשיו עם הבן זונה
המצלמה שלי מצלמת הכל, והנה גם את נכנסת לתמונה

יש מצלמה טובה בראש שלי, לוקח שוטים ארוכים, אני שומר על האוירה
נראה שאתם ביחד לא מעט, לא הייתי שם כשזה קרה
זה חדר מואר ונעים תמיד אהבת צבעים רכים על כיסוי המיטה
מנורה מעוצבת יפה, שני ספלי קפה, מוסיקה שקטה

איש ואישה רגילים זה בזו, נוהגים בנחת, לא נחפזים
אני לוקח לונג שוט וקלוז-אפ, אוסף פרטים, והעניינים זזים
השיחה גוועת, הקולות נעשים רכים, המתח עולה
הוא מושיט לך את היד שחיכית לה ואת נענית כל כולך

אני מצלם בשקט נשיקה לוהטת חיבוק יד פותחת רוכסן
מתקלפת מן השמלה שקניתי לך לחג, המכנסיים שלו נושרות מעצמן
הוא מושיט את היד את גוחנת השדיים שלך רוטטים
צונחים חבוקים על המיטה... אני אתכם בהילוך איטי
יותר מזה לא צריך לראות, מכבה את המצלמה, זה כבר לא הסרט שלי
אני קם אני יוצא לרחוב, אני הולך והשמש בעיני, אני רועד כולי
לא חשבתי שיקרה לי, לא חשבתי שיקרה לך, לא היתה סיבה לחשוד
יש משהו במצלמה שלי שמעצמו מתחיל לעבוד

רואה שוב את השוט האחרון לפני שהאור יורד ואני מפסיק להקליט
המוסיקה עולה לי באזניים, ואתם אותה חיה דו-גבית
כאן אמרתי קאט, זה לא סוף הסרט נדמה לי שראיתי פעם משהו דומה לו
אם זה לא רומיאו ויוליה, אולי זה אותלו

אני יוצא אל הרחוב, אני הולך השמש בעיני, אני קשה כשאול
אני יודע לאן אני הולך, אני לא צריך לשאול
אמרתי שלמדתי קולנוע וטרנטינו הוא בחור כלבבי
אז אולי לא תופתעו מן הקטע שאני הולך להביא

לאט לאט, בזהירות אני פותח מאחור את דלת המטבח
על קצות האצבעות אני הולך במסדרון לחדר המרוהט ושולף את האקדח...
הפתעה גמורה את צורחת בפה פעור שלא יוצא ממנו קול
בבהלה הוא מושך את השמיכה נעשה ביישן ושכח מה שרצה לשאול

היד שלי יציבה, ברכיים כפופות קלות התאמנתי לקראת התפקיד
למדתי על פה גם את כל השורות שאני לא הולך להגיד
אין לי ראש לנאום אפולוגטי, לא חקיין פתי, אין זמן לציטוט מספר הספרים
זה סרט חובבים קצר והתקציב הספיק בקושי לשישה כדורים.